Monday, October 12, 2009

I can't beleive we have to do this

I am sorry more people didn't fell it was their obligation and not just 'right' to make it to this March, especially people who live in places they could have made a one day trip for low or no cost.
Younger generations tend to forget the fight older generations fought for us, so we can read an openly gay blog for example. Even worst, we who live in big cities, forget about our gay brothers and sisters in smaller towns, the teenagers, the other minorities, that still suffer from discrimination and bashing. Not to mention our community in places like Iran where being gay is simply dangerous.
The day of course was glorious, the weather was amazing and there were tons of people from all over the country marching pass the White-House and up to Capital Hill. The first speakers were young activities, ages 18-22 and they were the best speakers of the rally, they made all of us emotional and motivated.
But the simple fact is that this is a sad story, the fact that we have to act and protest to get a right that is naturally ours is just wrong. There were tones of really good signs I saw, but I think this one really drives the point home.


Photo by Marc Leonard for LOGO

Thursday, September 24, 2009

המניין הזה הוא מצעד הגאווה שלנו

Originally posted at http://havruta.org.il/archives/3769

קראתי בהתלהבות רבה על המניין הגאה ביום הכיפורים הממשמש ובא. בהתלהבות רבה כל כך שחיפשתי כל רסיס מידע על התפילה המתוכננת, כל תגובה או פרסום, אם בעמודי החדשות, הפורמים או הבלוגים. ההתרגשות שאחזה בי כמעט יצאה מכלל שליטה שהייתי חייב לשים את מחשבותיי על המקלדת לפני שלבי יתפקע.

אני מבקש להביא נקודת מבט נוספת שנדמה לי שעדיין לא הובאה אל הכתב, אם כי אני משוכנע שרבים הגו בה.

לאחר שנים שבהם כף רגלי לא דרכה בבית הכנסת, לא בכוונה ולא בטעות, ביום כיפור לפני חמש שנים לבשתי את חולצת השבת היחידה שנשארה לי וצעדתי אל תפילת כל נדרי של קהילת "בית שמחת תורה", הקהילה הגאה של ניו יורק. ולא שמאז הפכתי להיות אחד מל"ו צדיקים, אבל מאז לא עזבתי את הדת שוב.
לכן חשוב לי לחלוק את החשיבות של קהילה גאה, מניין גאה, ובמיוחד תפילת יום כיפורים גאה.

אקדים ואשיג על גישתי: גישתי ואני אינם אורתודוקסים, ולכן לא מן הנמנע, ואפילו מן הראוי, שלא נתאים לכולם.
אוסיף שקהילת "בית שמחת תורה" היא עוד פחות אורתודוקסית ממני, הרבניות הן נשים, התפילה מונהגת על ידי חזן ומקהלה, ואלו רק הדברים על פני השטח. אך דווקא ומשום כך אני טוען שהמניין הגאה ביום כיפור הוא חשוב מעין כמוהו.

לי לא די שבעזרת עבודת הקודש שרבים מבני הקהילה שלנו עושים בבתי הכנסת בעיר, בשכונה ובישיבה, בשקט-בשקט (או לפעמים ברעש גדול) חברינו לספסל בית המדרש, השכנים ממול ואפילו לפעמים הרבנים משנים את דעתם על הנושא ההומוסקסואלי. אני רוצה יותר מכך.

אני רוצה שנאמר לחברינו ולשונאינו שאנו לא רק נשב במקום המיועד לנו בתרשים הימים הנוראים של סדר הישיבה, אלא אנו נהיה הראשונים. אנחנו נוביל. אנחנו נהיה בעלי תפילה, נחזן, נעלה לתורה, נתקע בשופר, נזמין את העם כולו להתפלל עמנו.
כדי שידעו שאנו לא רק יהודים, אנו יהודים גאים. המניין הזה הוא מצעד הגאווה שלנו, כי הרי מה היא הדרך שבה היהודי מביע את עצמו אם לא על-ידי קיום מצוות ותפילה?! ומדוע שלא נבטא את היהדות שלנו בצורה הגאה ביותר שיש – בתפילה גאה. זוהי לא התרסה, זוהי הבעת עמדה.

יום כיפור מצליח למשוך אל בתי הכנסת יהודים רבים שלא מגיעים אליו בשאר ימות השנה. היום האחד הזה בשנה נשאר אחד מהמסורות היחידות שכמעט העם כולו משתתף בו. טוב שיהיה מניין גאה ליברלי בארץ ישראל, אך חשוב ואפילו הכרחי שיהיה זה מניין גאה אורתודוקסי. יהודי הנכר היו הראשונים לייסד קהילות להומואים ולסביות, אבל הבשורה על קהילה אורתודוקסית גאה חייבת לצאת מארץ ישראל.
ועדיפה שעה אחת קודם.

כמה מהכותבים בחרו להתמקד בשורה החשובה מכל נדרי "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
ואני ביום הכיפורים הזה רוצה לעלות שתי שורות מעלה ולקרוא בקול גדול "על דעת המקום, ועל דעת הקהל", ולדעת שדעת הקהל נוחה ממני.
שאיש לא נע באי-נוחות בכיסאו מכיוון שהושיבו אותו ליד הפייגלֶה של הפוגלמנים.

אני רוצה להתפלל "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", ולא לחשוש שאם אעזוב לרגע את הכיסא שלי לא יהיה לי איפה לשבת כשאשוב.

יום יבוא ועשרה יהודים יתאספו למניין ובאמת לא תהיה ביניהם מחלקות, אבל עד אז, לפחות פעם בשנה, ביום שבו הקשר שבין תפילת יחיד לתפילת רבים הוא כל כך מהותי ורגיש, אני רוצה להיות חלק מהקהל.

בעוד כמה ימים אתם תעשו היסטוריה. המניין הגאה הראשון של יום כיפור יתחיל במילים "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
כמה שעות לאחר מכן אני אצעד אל תפילתי שבו נוכחים מדי שנה בשנה אלפי (רבבות!) מתפללים, ולבי יצהל משמחה ומגעגוע לארץ ישראל. כיממה לאחר מכן אני אחתום את תפילתי במילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", והפעם אני אדע שליהודים כמוני יש מקום 50 דקות מירושלים.

גמר חתימה טובה

Friday, September 18, 2009

Again Rosh Hashanah catches me unprepared



שוב ראש השנה תופס אותי בהפתעה
מורי ורבותי לחשו לי: התכונן
ניגוני הסליחות של כל העדות הדהדו כמו בת-קול רחוקה
אך הלב סירב לניגון הישן

וראש השנה ממאן לחכות רק עוד רגע
כמו מדריך צניחה הוא דוחף אותך מהמטוס הקל
אחת, שתים, שלוש... והתפילה החלה

הלב לא מוכן
עוד לא התרתי נדריי
עוד לא הכנתי תפילותיי

והלב השובב כילד המסרב לעלות הביתה
ואימא בתפקיד הרבנית מתחננת אליו שיקשיב
אבא בתפקיד הבורא מרעים את קולו כשופר
והלב מתכווץ מפחד

הלב לא מוכן
עוד לא התקנתי מילותיי
עוד לא בררתי תחינותיי

והשנה החדשה מסרבת להמתין
הבורא לא ימתין עוד להמלכתו
תחל שנה ובירכותיה
איתך או בלעדיך
כי הלב תמיד מוכן

הלב תמיד מוכן
נדריי יותרו
תפילותיי נכתבו למעני

הלב מוכן
מילותיי יבואו מעצמם
תחינותיי ימצאו דרכם

Again Rosh Hashanah catches me unprepared
My teachers and Rabbis whispered: prepare
The Selichot melodies played in my ears
But the heart refused to unclench

But the New Year refuses to wait just another moment
Like the sky-diving instructor that pushes you off the light plane
One, two, three… and the prayer has begun

The heart is not ready
I have not withdrawn my vows
I have not prepared my prayers

And the naughty heart like a kid refuses to come home
And the mother like the Rabbis is begging it to listen
Dad in the role of the creator is loud as the Shofar
And the heart shivers with fear

The heart is not ready
I have not set my words
I have not selected my pleas

But the New Year refused to wait
The creator will not prolong his crowning
Lets the year’s blessings begin
With or without you
Because the heart is always ready

The heart is always ready
My vows are dismissed
My prayers were written for me

The heart is ready
The words will come along
My pleas will make their ways