I am sorry more people didn't fell it was their obligation and not just 'right' to make it to this March, especially people who live in places they could have made a one day trip for low or no cost. Younger generations tend to forget the fight older generations fought for us, so we can read an openly gay blog for example. Even worst, we who live in big cities, forget about our gay brothers and sisters in smaller towns, the teenagers, the other minorities, that still suffer from discrimination and bashing. Not to mention our community in places like Iran where being gay is simply dangerous. The day of course was glorious, the weather was amazing and there were tons of people from all over the country marching pass the White-House and up to Capital Hill. The first speakers were young activities, ages 18-22 and they were the best speakers of the rally, they made all of us emotional and motivated. But the simple fact is that this is a sad story, the fact that we have to act and protest to get a right that is naturally ours is just wrong. There were tones of really good signs I saw, but I think this one really drives the point home. Photo by Marc Leonard for LOGO
Originally posted at http://havruta.org.il/archives/3769
קראתי בהתלהבות רבה על המניין הגאה ביום הכיפורים הממשמש ובא. בהתלהבות רבה כל כך שחיפשתי כל רסיס מידע על התפילה המתוכננת, כל תגובה או פרסום, אם בעמודי החדשות, הפורמים או הבלוגים. ההתרגשות שאחזה בי כמעט יצאה מכלל שליטה שהייתי חייב לשים את מחשבותיי על המקלדת לפני שלבי יתפקע.
אני מבקש להביא נקודת מבט נוספת שנדמה לי שעדיין לא הובאה אל הכתב, אם כי אני משוכנע שרבים הגו בה.
לאחר שנים שבהם כף רגלי לא דרכה בבית הכנסת, לא בכוונה ולא בטעות, ביום כיפור לפני חמש שנים לבשתי את חולצת השבת היחידה שנשארה לי וצעדתי אל תפילת כל נדרי של קהילת "בית שמחת תורה", הקהילה הגאה של ניו יורק. ולא שמאז הפכתי להיות אחד מל"ו צדיקים, אבל מאז לא עזבתי את הדת שוב. לכן חשוב לי לחלוק את החשיבות של קהילה גאה, מניין גאה, ובמיוחד תפילת יום כיפורים גאה.
אקדים ואשיג על גישתי: גישתי ואני אינם אורתודוקסים, ולכן לא מן הנמנע, ואפילו מן הראוי, שלא נתאים לכולם. אוסיף שקהילת "בית שמחת תורה" היא עוד פחות אורתודוקסית ממני, הרבניות הן נשים, התפילה מונהגת על ידי חזן ומקהלה, ואלו רק הדברים על פני השטח. אך דווקא ומשום כך אני טוען שהמניין הגאה ביום כיפור הוא חשוב מעין כמוהו.
לי לא די שבעזרת עבודת הקודש שרבים מבני הקהילה שלנו עושים בבתי הכנסת בעיר, בשכונה ובישיבה, בשקט-בשקט (או לפעמים ברעש גדול) חברינו לספסל בית המדרש, השכנים ממול ואפילו לפעמים הרבנים משנים את דעתם על הנושא ההומוסקסואלי. אני רוצה יותר מכך.
אני רוצה שנאמר לחברינו ולשונאינו שאנו לא רק נשב במקום המיועד לנו בתרשים הימים הנוראים של סדר הישיבה, אלא אנו נהיה הראשונים. אנחנו נוביל. אנחנו נהיה בעלי תפילה, נחזן, נעלה לתורה, נתקע בשופר, נזמין את העם כולו להתפלל עמנו. כדי שידעו שאנו לא רק יהודים, אנו יהודים גאים. המניין הזה הוא מצעד הגאווה שלנו, כי הרי מה היא הדרך שבה היהודי מביע את עצמו אם לא על-ידי קיום מצוות ותפילה?! ומדוע שלא נבטא את היהדות שלנו בצורה הגאה ביותר שיש – בתפילה גאה. זוהי לא התרסה, זוהי הבעת עמדה.
יום כיפור מצליח למשוך אל בתי הכנסת יהודים רבים שלא מגיעים אליו בשאר ימות השנה. היום האחד הזה בשנה נשאר אחד מהמסורות היחידות שכמעט העם כולו משתתף בו. טוב שיהיה מניין גאה ליברלי בארץ ישראל, אך חשוב ואפילו הכרחי שיהיה זה מניין גאה אורתודוקסי. יהודי הנכר היו הראשונים לייסד קהילות להומואים ולסביות, אבל הבשורה על קהילה אורתודוקסית גאה חייבת לצאת מארץ ישראל. ועדיפה שעה אחת קודם.
כמה מהכותבים בחרו להתמקד בשורה החשובה מכל נדרי "אנו מתירין להתפלל עם העבריינים". ואני ביום הכיפורים הזה רוצה לעלות שתי שורות מעלה ולקרוא בקול גדול "על דעת המקום, ועל דעת הקהל", ולדעת שדעת הקהל נוחה ממני. שאיש לא נע באי-נוחות בכיסאו מכיוון שהושיבו אותו ליד הפייגלֶה של הפוגלמנים.
אני רוצה להתפלל "בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה", ולא לחשוש שאם אעזוב לרגע את הכיסא שלי לא יהיה לי איפה לשבת כשאשוב.
יום יבוא ועשרה יהודים יתאספו למניין ובאמת לא תהיה ביניהם מחלקות, אבל עד אז, לפחות פעם בשנה, ביום שבו הקשר שבין תפילת יחיד לתפילת רבים הוא כל כך מהותי ורגיש, אני רוצה להיות חלק מהקהל.
בעוד כמה ימים אתם תעשו היסטוריה. המניין הגאה הראשון של יום כיפור יתחיל במילים "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". כמה שעות לאחר מכן אני אצעד אל תפילתי שבו נוכחים מדי שנה בשנה אלפי (רבבות!) מתפללים, ולבי יצהל משמחה ומגעגוע לארץ ישראל. כיממה לאחר מכן אני אחתום את תפילתי במילים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", והפעם אני אדע שליהודים כמוני יש מקום 50 דקות מירושלים.
שוב ראש השנה תופס אותי בהפתעה מורי ורבותי לחשו לי: התכונן ניגוני הסליחות של כל העדות הדהדו כמו בת-קול רחוקה אך הלב סירב לניגון הישן
וראש השנה ממאן לחכות רק עוד רגע כמו מדריך צניחה הוא דוחף אותך מהמטוס הקל אחת, שתים, שלוש... והתפילה החלה
הלב לא מוכן עוד לא התרתי נדריי עוד לא הכנתי תפילותיי
והלב השובב כילד המסרב לעלות הביתה ואימא בתפקיד הרבנית מתחננת אליו שיקשיב אבא בתפקיד הבורא מרעים את קולו כשופר והלב מתכווץ מפחד
הלב לא מוכן עוד לא התקנתי מילותיי עוד לא בררתי תחינותיי
והשנה החדשה מסרבת להמתין הבורא לא ימתין עוד להמלכתו תחל שנה ובירכותיה איתך או בלעדיך כי הלב תמיד מוכן
הלב תמיד מוכן נדריי יותרו תפילותיי נכתבו למעני
הלב מוכן מילותיי יבואו מעצמם תחינותיי ימצאו דרכם
Again Rosh Hashanah catches me unprepared My teachers and Rabbis whispered: prepare The Selichot melodies played in my ears But the heart refused to unclench
But the New Year refuses to wait just another moment Like the sky-diving instructor that pushes you off the light plane One, two, three… and the prayer has begun
The heart is not ready I have not withdrawn my vows I have not prepared my prayers
And the naughty heart like a kid refuses to come home And the mother like the Rabbis is begging it to listen Dad in the role of the creator is loud as the Shofar And the heart shivers with fear
The heart is not ready I have not set my words I have not selected my pleas
But the New Year refused to wait The creator will not prolong his crowning Lets the year’s blessings begin With or without you Because the heart is always ready
The heart is always ready My vows are dismissed My prayers were written for me
The heart is ready The words will come along My pleas will make their ways
Amma will be visiting NYC and North America again this summer, I am going with friends to the Devi Bhava on Thursday July 10th at 7 PM. This is a really fun event with music, a wonderful dinner and of course, a hug from Amma- come with us! For more information go to our Facebook Event or if you cant make it then go another day, you will never regret this....
With great gratitude to Sri Mata Amritanandamayi Devi, Amma, the Mother…
During a class with Kaustubha das the example of the horse and chariot as a metaphor of the body and soul was given. “Five sense organs are the horses and mind is the rein. All the objects of senses, various enjoyments are the different path through which the horses work. If you have good control over the horses by the rein, that means you have got good control over the senses, then you can drive fast in the shortest possible path and can reach your destination quickly, without any accident. If your horses are beyond control then there will be accident, injury, delay and suffering.” Kriya Joga
Further more, the mind is the charioteer and the chariot- our body; in it sits our soul. To make sure our soul is in the right direction, we have to align all the different parts of this experience. Kaustubha das said that you start with the senses because: ‘The senses are the easiest to control.’ THE EASIEST??? THE EASIEST??? Just give me pets and good food, just make my senses happy and I am yours! THE EASIEST???
But there is an answer, or at least a place to start from. When our body, senses or mind are idle, they look for other things to do… or are the saying goes: “Idle Hands Are The Devil's Tools.” This is why we have yoga, if you keep your body and senses active in a focused way through the practice of asana, and the mind through meditation, you will learn how to control and focus them.
Pratyahara, the fifth of the Eight limbs of Ashtanga Yoga is a challenging one, again, the restriction, or withdrawal of the senses is such a difficult concept to grasp. When we learned about Pratyahara in my teachers training, one of my fellow students turned to me, and said very incessantly (and slightly frightened) but why? Why not enjoy our senses? My simple answer is that you need to make decisions based on a true understanding of the nature of the situation you face, when you are influenced so strongly by addictive senses of pleasure (or pain) it is hard to make that decision. Pleasure and pain (as well as other senses) should be taken part of consideration, but not hijack the decision making process.
I will end with a wonderful description of Pratyahara by SwamiJ: “The senses are said to follow the mind in the same way the hive of bees follows the queen bee. Wherever she goes, they will follow. Similarly, if the mind truly goes inward, the senses will come racing behind.”
So I know nothing of fashion, glamour, or trend. That is what you have friends for. Shai, who is anything but shy, writes about the latest trends in everything that is sexy and New York. Don’t be shy, have a look.
On Yom Kippur, two years ago, I was dealing with a difficult situation. The relationships I had with two of my most beloved men were very tense. Man One was very mad at me for something that, swear to God, I had no choice in doing. It was natural and out of my control. Man Two I was mad at, for decisions he made long before he even met me or knew of my existence. So as I stood there, asking God for forgiveness over and over again, I asked myself, how can I ask Man One to forgive me, when I don’t think I did him wrong; how can I forgive Man Two, while he didn’t do me any wrong. Is forgiving always only for an objective act of sin? Or is it in the eyes of the beholder?
The Mother is in town this week, and with it being 100 degrees outside the best activity we could think of was watching movies. This is what she wanted to watch this weekend: Sex And The City Mongol A very eclectic choice of movies I must say.
Spoiler warning ahead; but nothing that isn’t obvious.
In SATC both Carrie and Miranda have to deal with forgiving their men, one for leaving her at the altar, the other for cheating on them with another woman. Not only do they both come to realize that they had as much to do with their man’s poor choices as they did, they also repeat the same mistakes.
In one subtle but genius scene in the movie, Miranda and Carrie are having dinner together on Valentine’s Day. Miranda comes clean about telling Big something she should have not. Carrie attacks her and Miranda uses the same defiance Steve used on her, WORD TO WORD. It is just a matter of time until we all commit the same sins?
In Mongol, Jamukha saves the life of Genghis Khan after he falls in a crack in the ice as a young boy. They made a vow to be brothers in blood. Though at early stages of the movie Jamukha assists Genghis Khan in his fights, he will not let him be the strong man he wants to be, the Khan, and eventually joins Genghis Khan’s enemy in a war on him. When Jamukha is captured by Genghis Khan, he releases him to freedom. The surprised Jamukha says to Genghis Khan: “You are releasing your enemy” and as he rides away Genghis Khan whispers: “I am releasing my brother.” Forgiving Jamukha for his betrayal, understanding that he might have done the same thing.
Sharon Salzberg said: “The intention of forgiveness meditation is not to force anything, or to pretend to anything, or to forget about ourselves in utter deference to the needs of others. In fact, it is out of the greatest compassion for ourselves that we create the conditions for an unobstructed love, which can dissolve separation and relieve us of the twin burdens of lacerating guilt and perpetually unresolved outrage.” (Mrs. Salzberg will be teaching a workshop at The Shala on “tools for awakening courage, faith and compassion” on June 22nd)
"If we haven’t forgiven, we keep creating an identity around our pain, and that is what is reborn. That is what suffers” (Ajahn Pasanno, Preparing for Death) Keeping a grudge, will create more “heat” around a painful area. If you keep on thinking everyday, “Ahhh! how much I hate him for leaving me!” you will remind yourself over and over again how offended you were when you were abandoned.
Forgive, for any reason you choose, because you were part of the problem, because you are brothers in blood, because you love, or for no reason at all, forgive, and good things will come.
Blame Synergia Words and Lyrics: Ron Hofmann and Roy Geffen
Only now I discover I am the one to blame, I think of it and just can not take a breath. I want to touch you; and you are so far off, I need to know you are not in pain.
It seems you did it all as you planed, You wanted more from me, I am so ashamed. It’s not that I didn’t try; I wanted us to be one I am on a fly and you just halt me, and then you tell me, I was wrong again.
Only now I discover I am the one to blame, I think of it and just can not take a breath. I want to touch you; and you are so far off, I need to know you are not in pain.
I hoped that maybe you would see the good in me But you just don’t want what I have to bring. I thought I was the one that did, but I was the one with a hope, That you will always be here, stay here, and now you are leaving.
